החלטה בתיק בש"א 5065/07

לפני בקשה להורות על סילוק על הסף של התובענה, מחוסר סמכות עניינית ככל שהיא נוגעת למשיבה.

הרקע העובדתי

1.         בין התובעת (המשיבה דכאן) לבין נתבעים 1, 2 נכרת הסכם לפיו התובעת מוכרת את זכויותיה במשק מס' 47א' במושב בית  נקופה. ההסכם נחתם ביום 16.10.05 והתמורה נקבעה על סך 700,000$. על חשבון התמורה שולם סך 475,000$. מסירת החזקה נדחתה ליום 27.4.06, ולטענת התובעת  היא פינתה ביום זה את המקרקעין והודיעה לנתבעים 1, 2 ליטול את החזקה בו כנגד תשלום יתרת התמורה.

הנתבעים 1, 2 סירבו לקבל החזקה הואיל ולטענתם על פי מדידה מטעם מודד מטעמם ישנה פלישה של המבקשים בבקשה זו (נתבעים 3-4) שהם שכנים ומחזיקים בחלקה 47ב' הסמוכה, וכל עוד אלה לא יסולקו מהשטח לא תשולם יתרת התמורה.

טענות המבקשים

2.   בבקשה שלפני טוען ב"כ המבקשים כי המשיבה הינה "בר-רשות" בלבד במקרקעין, והסמכות לדון בזכויות שכאלה מסורה לבית משפט שלום (סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984) (להלן: "החוק"). כמו כן הואיל ומדובר בסעד של סילוק יד המופנה כלפי המבקשים, הרי אף הוא מסור לסמכות בית משפט השלום (סעיף 51(א)(3) לחוק), וכך אף לגבי גובה הסכום הנתבע (444,000 ש"ח), שהינו בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

תשובת המשיבה

3.         סמכות בית המשפט נקבעת על פי שווי הסעד הנתבע, משמדובר בזכות שאינה 'חכירה לדורות', דין הזכות כדין מטלטלין. ערך הזכויות הינו 700,000$ (התמורה על פי ההסכם).

אין מקום לפיצול התביעות שעה שבית המשפט המחוזי רשאי לדון בנושא הפינוי בסמכות שבגררא, זאת בהתאם להלכה לפיה "הולך הטפל אחר העיקר". כמו כן יש ללכת על פי תקנה 46 לתקנות לאור עקרון איחוד העילות. נוכחות המבקשים בתביעה זו דרוש והכרחי (תקנה 22(א) לתקנות).

פיצול דיון במקרה כזה אינו ראוי, ונדרש על ידי המבקשים בחוסר תום לב. לאור הגשת תביעה שכנגד והודעת צד ג' ממילא המבקשים קשורים בהליך.

דיון

4.         המחלוקת העיקרית העולה מטענות הצדדים נוגעת למעשה למהות זכויותיה של המשיבה בנכס,  דהיינו האם זכויותיה במושב הינן בגדר מקרקעין או מטלטלין.

מהות זכותו של אדם במושב, לרבות במושב הנדון, הינה כשל בר רשות.

בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אחרים, פ"ד נו(6) 295, נקבע על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כדלקמן:

"מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הבאה: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון. הסכם הרשיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרשיון המחייבים את חבר האגודה. (שם, 316).

מדובר אפוא בזכות של בר-רשות, לפיכך נעבור מכאן לשאלה האם התובענה שלפני הינה תביעה לחזקה ושימוש במקרקעין המסורה לסמכותו של בית משפט השלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק, הקובע:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין..."

חברי כב' השופט מ'  רביד דן בסוגיה זו בת"א (מחוזי י-ם) 4337/02 - גבע רבקה נ' הוך מלכה, תק-מח 2003(2), 55 (2003) וציין כדלקמן:

"הזכויות שמבקשים התובעים לקבל על-פי החוזה הן זכויות חוזיות של בר רשות (על מעמד בר רשות במשפט הישראלי ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(295 (4, 316-317; ס' אוטלנגי, ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק (מושב עובדים), ט עיוני משפט, 486 ,469; נ' זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מב 24). הבעלות בנכס מוקנית למינהל מקרקעי ישראל והחכירה מוקנית לאגודה השיתופית של ניר צבי (סעיף 2 לחוזה). כיון שכך, תקנה 4 לתקנות אינה חלה בענייננו. התביעה היא תביעה לאכיפת זכויות חוזיות ולא תביעה הנוגעת למקרקעין.